יוסף פאור הלוי ס"ט

עליית קטן לקרוא בתורה

חז"ל קבעו כי 'קטן עולה למניין שבעה'.¹ אולם למעשה, אין נוהג אחיד בכל הקהילות. אצל הרומאניוטיש,² בני תימן,³ ובכמה קהילות ספרדיות,⁴ לא הבדילו בין קטן לגדול לענין העליה לתורה. 'והמנהג שעולה אף למנין ז', כדברי רוב הפוסקים וכ"כ קצת מן האחרונים' – כתב ר' מרדכי כרמי.⁵ מאידך גיסא כתבו פוסקים אחרים:  יש 'נוהגין למפטיר'.⁶ ועוד ידוע על קהל ש'הסכימו שכל מי שהוא בחור לא יקרא בתורה עד שישא אשה, אם מפני כבוד התורה, כדי שתתכבד בגדולים, או מפני חשש איסור שאי אפשר לו בלא הרהור כיון שאין פת בסלו'.⁷ בין שני קצוות אלה יש שהתירו לקטן לקרוא אחרי שלישי או שביעי, או לעלות כ'סניף,' היינו תוספת לעיקר מניין העולים. וכן לענין הפטרה, יש שהתירו לקטן לקרוא כל הפטרה, ויש שהבחינו בין מפטיר בספר שני 'שהוא חובת היום,' שאין להעלות קטן לשאר ההפטרות.⁸ כמו כן נפלה מחלוקת אם יכול הקטן לקרוא לאחרים. יש נוקטים כי הקטן 'אינו יכול להיות הוא מקרא עד שיביא ב' שערות.'⁹

ברם, הרומאניוטיש,¹⁰ ובכמה קהילות ספרדיות לא הקפידו על זה, והקטן היה גם קורא לאחרים. ר' אברהם הלוי כותב כי 'בקצת בתי כנסיות [במצרים] מעמידין קטן להיות קורא בתורה במקום ש"ץ ביום השבת בעבור נעימות קולו וצחות מילולו'.¹¹

      והנה בקהילות ארם צובה ודמשק ובעוד קהילות ספרדיות אחרות, רגילים שבר-המצווה קורא כל הפרשה בשבת (או לכל הפחות בשני וחמישי), וכלל הרבנים לא הקפידו אם לא מלאו לו י"ג שנה ויום אחד. אולם בשנים האחרונות (במיוחד אחרי פטירת מו"ר כה"ר שאול מטלוב עבאדי ז"ל בשנת תש"ל), קמו מערערים לעכב את מי שלא הגיע לי"ג שנה ויום אחד לעלות לתורה, במיוחד בשני וחמישי, וכל שכן שלא יקרא לאחרים. ולפעמים בבוא בר-המצווה מוכר בתפילין לעלות לתורה או לקרוא לאחרים, שופכים כוסו על פניו, וגוערים בו כי טרם מלאו לו י"ג שנים שלימות.

      אמרתי לברר שאלה זו בהיקפה. וזה מה שהעליתי:

      א.  עליית הקטן לתורה בספרות חז"ל

חז"ל קבעו כי הקטן עולה לקרוא בתורה, וכן שנו: 'קטן קורא בתורה ומתרגם'.¹² התוספתא הוסיפה לבאר: 'והכל עולין למנין שבעה, אפ' קטן.'¹³ מכאן שאין לצמצם קריאת התורה לא באישים ('והכל עולין') ולא בעליות ('למין שבעה', כלומר מניין העולים לסדר היום שהיא תקנת משה,¹⁴ וכ"ש לעליות אחרות¹⁵). תוספתא זו הוזכרה בבלי, שהרי ציינו 'אבל אמרו חכמים, אשה לא תקרא בתורה מפני כבוד הציבור'.¹⁶ מקור דין זה בתוספתא האומרת 'אין מביאין את האשה עצמה לקרוא

 

ברבים,'¹⁷ כלומר מצד הדין הכל עולים לתורה, אבל האשה לכתחילה לא תקרא בתורה משום כבוד הציבור.¹⁸

אמנם, ממה שעליית הקטן לא הוגבלה, שומע אתה שדין מוחלט הוא, והקטן עולה לקרוא בתורה כגדול.

      התוספתא הנ"ל לא הוזכרה בתלמוד א"י. אולם, היתה ידועה לחכמי ארץ ישראל, שהרי ר' זעורה בשם ר' ירמיה אומר 'העבד עולה למניין שבעה'.¹⁹. ביטוי זה מקורו בתוספתא הנ"ל. ר' ירמיה רצה לבאר שמה שאמרו 'והכל עולין' בכלל זה גם עבד; שמא תאמר קטן שישנו בתלמוד תורה עולה למניין שבעה,  אבל העבד שאסור ללמדו תורה,²⁰ אין להעלותו למניין שבעה, קמ"ל. אגב, מדין זה אתה שומע כי קריאת התורה בצבור אינה ענין לתלמוד תורה, שהרי האשה²¹ וגם העבד פטורים מתלמוד תורה, אבל הם שייכים למניין שבעה.²² דעתו של ר' ירמיה, שהתוספתא כוללת גם את העבד במניין השבעה, אינה נוגדת את הבבלי, והרי רבינו חננאל,²³ ופוסקים אחרים הביאוה להלכה.²⁴

      חז"ל הבדילו בין עליית הקטן לעליית הגדול בשני דברים בלבד, לענין מתורגמן ולענין הפורס על קריאת שמע. כפי שיוברר להלן, דברים אלה אינם שייכים לעצם עליית הקטן וצירופו למניין שבעה. חז"ל קבעו: 'קטן מתרגם על ידי גדול, אבל אין כבודו שיתרגם גדול על ידי קטן.'²⁵ כלומר, הקטן עומד לפני הציבור לתרגם קריאתו של הגדול, אבל אינו רצוי שהגדול יעמוד לתרגם קריאת הקטן, שאין 'כבוד לגדול שיתרגם על ידי קטן.'²⁶ ועוד שנו: 'המפטיר בנביא הוא פורס את שמע והוא עובר לפני התיבר.. ואם היה קטן אביו או רבו עוברין על ידו.'²⁷ אמרואי בבל הבינו כי הלשון 'ואם היה קטן' מוסבת על 'המפטיר בנביא.'²⁸ היינו, שאם המפטיר בנביא היה קטן, אזי אביו או רבו עוברים להתפלל במקומו, הואיל ואין הקטן נעשה שליח ציבור להוציא את הרבים.²⁹ ברם, אמוראי ארץ ישראל הבינו כי הלשון 'ואם היה קטן' מוסבת על 'הפורס את שמע'. כלומר, הזכות למפטיר לפרוס על השמע גם כשהוא קטן, אלא שאז הוא אינו עובר לפני התיבה להתפלל מוסף כי אין הקטן מוציא את הרבים ידי חובתם. במקרה זה אביו או רבו מתפללים במקומו. מעתה הקושיא: 'והא תנינן קטן לא יפרוש את שמע!' והתשובה: 'כאן' – כלומר, משנתנו, שאכן פורס הקטן על השמע – 'כשהביא שתי שערות' (אבל טרם הגיע לי"ג שנה), 'וכאן' – שהקטן אינו פורס על השמע – 'בשלא  הביא שתי שערות'.³⁰

      ההבחנה בין דין 'פורס על שמע' לדין 'העובר לפני התיבה', ברורה לאור הנאמר במסכת סופרים: 'המפטיר בנביא הוא פורס על שמע, באיזה שמע אמרו, בשמע של ספר תורה'.³¹ 

בגלל הרדיפות, נהגו בארץ ישראל לומר שמע אחרי קריאת התורה.³² לכן בארץ ישראל הבינו כי 'פורס על שמע' שבמשנתנו, היינו אותה התפילה שנהגו בסיום קריאת התורה שגם על הקטן המפטיר לאומרה. תפילה זו אינה עניין לקריאת שמע של יוצר,  שהרי אין הקטן מוציא אחרים ידי חובתם. וכן הקטן בעצמו אינו 'עובר לפני התיבה' להתפלל תפילת המוספים, אלא 'אביו או רבו עוברים על ידו'. מעתה, מדוייקת הלשון במסכת סופרים: 'קטן קורא בתורה ומתרגם, אבל אינו פורס על שמע לומר יוצר אור, ואינו עובר לפני התיבה ואינו נושא את כפיו'.³³ אולם, בבבל לא נהגו לומר תפילה זו בסיום קריאת התורה. לכן הם הבינו כי ענין פורס על השמע היינו קריאת השמע והקדושה שביוצר. דעה זו הוזכרה במסכת סופרים: 'יש אומרים פורס על שמע שיאמר יוצר אור וקדוש'.³⁴ מכאן ברור משום מה חכמי בבל ביארו כי כאשר המפטיר קטן אזי הוא אינו פורס על השמע אלא אביו או רבו עוברים במקומו ופורסים על השמע.

      כללו של דבר: הקביעה במשנה 'קטן קורא בתורה', מורה שאין לטעות ולסבור שדין זה אינו מוחלט, אלא למקרים מסויימים, או שדין זה מיוחד בקטן ואינו כולל כל האישים, וכן הובהר בתוספתא: 'הכל עולין למנין שבעה', ועוד הודגש: 'אפי' אשה, אפי' קטן'. התוספתא נתבארה בשני התלמודים. מצד אחד, נמסר כי חכמים הגבילו עליית האשה משום כבוד הציבור;ומצד שני, בארץ ישראל ביארו כי גם העבד נכלל בהלכה 'והכל עולין למנין שבעה'. באשר לזכות הקטן לקרוא בתורה, במקורות חז"ל אין שום הבחנה בין עליית הקטן ובין עליית הגדול.

2. דעות הראשונים

1.    הגאונים כתבו בפסקיהם ותשובותיהם: קטן עולה למנין שבעה בסתם, ולא הבחינו בין עליית קטן לעליית גדול. בעל הלכות גדולות כותב: 'קטן קורא בתורה ומתרגם ומפטיר בנביא ומתרגם, אבל אין פורס על שמע עד שיהא בין שלוש עשרה שנה ויום אחד ויביא שתי שערות…'³⁵. כיוצא בזה בסידור רב עמרם גאון: 'והכל עולין למנין שבעה, אפילו אשה אפילו קטן. אבל אמרו חכמים, אשה לא תקרא בתורה מפני כבוד הציבור'.³⁶ וכן סתם דין המשנה כי 'קטן קורא בתורה ומתרגם'.³⁷ דין זה מבואר יותר באחת מתשובות הגאונים:

 

      וששאלתם על כהן קטן מהו לקרות בתורה ראשון. ופשיט' מדתנן קטן קורא בתורה ומתרגם. ואמרי' וכשקורא עולה למנין שבעה. וכשר הוא שיקרא שמיני ויפטיר בנביא. ואין בהפטרות קטן פגם לצבור, אלא דרך ארץ והישר לעשות שיעמוד אדם גדול וחשוב, בין לקרות ראשון בין להפטיר. ומעמידין קטן לקרות ראשון ולהפטיר מפני כבוד אביו. ואם על פגם הכהן חששתם, שעמד שמיני לקרות בתורה ולהפטיר בנביא, אין בזה פגם כל עיקר. ומעשי' בכל יום כהנים מפטירין.³⁸

      התשובה הזאת מופיעה בשינויים קלים בכמה קובצים של תשובות הגאונים.³⁹ וכן הזכירה בעל ספר האשכול.⁴⁰ חלק ממנה הוזכר בארחות חיים,⁴¹ שבולי הלקט,⁴² והכל בו.⁴³ טרם נעמוד על דברי התשובה עצמה, ראוי לציין כי לפני הרב משה ישראל חזן היתה תשובה זו בכ"י 'אות באות כאשר לפנינו ובשם ר"ה (איי) גאון ז"ל.⁴⁴ ממנה יש לעמוד על ארבעה דברים:

1. שלא כאחדים מן הראשונים והפוסקים האחרונים (ראה להלן), הגאונים הבינו את המשנה כעקרון מוחלט, ו'פשיטא' שקטן עולה לקרוא ראשון בתורה 'מדתנן קטן קורא בתורה ומתרגם'.

2. שלא כאחדים מן הראשונים והפוסקים האחרונים (ראה להלן), הגאונים לא צימצמו זכות הקטן לקרוא בתורה לעליות מסויימות בלבד. זאת ועוד 'למניין שבעה' לאו דווקא, אלא כמו שמוכח מן המשנה והתלמוד, הקטן קורא גם את ההפטרה.⁴⁵

 

3. ההבדל בין עליית קטן לעליית גדול אינה מצד הדין ולא מצד 'כבוד הצבור' (שהרי חז"ל הזכירו ענין זה בעליית אשה בלבד), אלא 'דרך ארץ והישר לעשות שיעמוד אדם גדול וחשוב בין לקרות ראשון בין להפטיר'.

4. גם מצד 'דרך ארץ' מזמינים לכתחילה 'קטן לקרוא ראשון ולהפטיר מפני כבוד אביו'. הציבור אינו נפגע בזה, שהרי ברור לכל כי עלייה זו אינה בגלל הקטן עצמו, אלא כדי לכבד את אביו.

בעקבותיהם יצאו ר' יהודה אלברגלוני⁴⁶, הרי"ף⁴⁷ ר' מאיר ב"ר שמעון המעילי⁴⁸, ור' דוד אבודרהם⁴⁹, שסתמו וכתבו כי 'הכל עולין למנין שבעה ואפי' קטן ואפ' אשה,  אבל אמרו חכמים אשה לא תקרא בתורה מפני כבוד הציבור'. וכן פסק הרמב"ם: 'קטן היודע לקרות ולמי מברכין עולה ממנין הקוראים'.⁵⁰ (וזוהי גם דעתו בפירוש המשניות, מהדורא בתר"א⁵¹) והעתיקו דבריו הסמ"ג⁵², ר' יעקב חזן מלונדרץ⁵³, נמוקי יוסף⁵⁴, והכל בו.⁵⁵ רבינו ירוחם פסק בסתם כי 'קטן קורא בתורה ומתרגם, כך פשוט במגלה'.⁵⁶ וכן יש לשמוע מהמרדכי שכתב: 'ואין להקשות על מנהגינו שקטן קורא במוספין, דהא קטן עולה למנין  ז' וכ"ש שקורא לפרשת המוספין'.⁵⁷ וכן נאמר בספר אור זרוע:

ות"ר הכל עולים למנין שבעה אפ' אשה, אפי' קטן, אבל אמרו חכמים אשה לא תקרא בתורה מפני כבוד צבור. וכתב ה"ר משה מיימן זצ"ל: קטן היודע לקרוא ויודע למי מברכין עולה למנין ז'. ואומר אני המחבר, דאפ' קטן שלא הגיע לחינוך עולה למנין שבעה… ונראה בעיני דצריך ליזהר שלא יקרא קטן בראש מגולה.⁵⁸

באשר לעליות שלהן עולה הקטן, כתב ר' יהודה ב"ר בנימין הרופא: 'וקטן  עולה למנין שבעה, כל שכן שעולה למנין שלושה שנתקנה בימי עזרא, וכל דתקון רבנן כעין תקנה ראשונה תקון, ולא להחמיר'.⁵⁹ כיוצא בזה כתב ר' אברהם אבן טוואה נגד אלה שעירערו על עליית הקטן למניין שלושה: והתחילו לגמגם אותם שדרכם לגמגם ואמרו: קטן עולה למנין ז' - שמענו, למנין ג' - לא שמענו. אז אמרתי להם: ומה נשתנה? והאל שבת, יום שנתחייב בשבעה הוא, וקטן עולה למנין העולים של חובת היו'. כן בשני וחמישי שחובת היום שלושה קטן עולה למנינם, בין שהם ז' או ג'. וכן כתבו הגהות מיימוני בפירוש, דקטן עולה למנין שלשה.  אח"כ מצאתי לא"ז הרשב"ץ ז"ל שכתב בתיקון החזנים שעשה, וז"ל: קטן עולה בין למנין ז' בין למנין ג'. ואמרתי זה לאותם שגמגמו, ועמדו ולא ענו עוד⁶⁰.

וכן סיכם ר' ישמעאל הכהן טנוג'י: 'קטן ומפטיר עולין למנין ז'.⁶¹. 

2. ר' נתן ב"ר יחיאל, בעל הערוך: הקטן אינו עולה בשלוש העליות הראשונות, אלא מרביעי ואילך.⁶² במהדורה הראשונה לפירוש המשניות, הזכיר הרמב"ם דעה זו בשם 'אחד מן הגאונים האחרונים'⁶³. וזוהי גם דעת ר' עובדיה מברטנורא.⁶⁴ כנראה, דעה זו מבוססת על ההגיון כי רק אחרי שתקנת עזרא נתקיימה בגדולים (לעלות שלושה קרואים לתורה)⁶⁵, אזי יש להרשות למי שטרם הגיע לכלל חיוב לעלות ולהוציא אחרים ידי חובתם⁶⁶. האחרונים נחלקו אם לדעה זו הקטן עולה גם למנין ארבעה בראש חודש ובחול המועד. נראה כי מחלוקת זו תלויה בהגיון של דעה זו. אם ההבחנה בין שלוש העליות  הראשונות לבין העליות האחרות היא ששלוש הראשונות הן מתקנת עזרא, ברור שהקטן עולה בראש חודש וחול המועד. אמנם, אם הטעם הוא כי הקטן עולה רק במקום 'דנפישי גברי',  אזיאין להתיר עליית הקטן בימים שעולים ארבעה אישים בלבד. והנה, ר' ישעיה די טראני שהביא דעה זו, כתב 'דדוקא לענין שבעה דנפישי גברי עולה הקטן, אבל שלושה וארבעה לא'⁶⁷. 

3. 'יש מי שאומר', הובא במאירי, שאחד מן העולים חייב להיות גדול כדי לקיים תקנת משה:

      יש מי שאומר שמכל מקום צריך בכל קריאה קורא אחד גדול, והואיל וקרא אחד כבר נשלמה תקנת משה רבינו, ואין כאן עוד קריאה אלא מתקנת עזרא - שלא היה מנין הקוראים מתקנת משה רבינו אלא גוף הקריאה לבד - ויכול להשלים הקריאה על ידי אשה וקטן, אבל לא שתעשה כל הקריאה על ידי אשה וקטן⁶⁸.  

נראה שהמקור לדעה זו הוא ר' שמחה הנוקט 'דה כל משלימין למנין ז'... דלאו דווקא למנין ז' אלא ה"ה לג'⁶⁹. כלומר, הקטן משלים מספר העולים לאחר שהגדול קרא בתורה.

      דעה זו נקט גם רבנו נסיים הקובע כי הקטן 'משלים' את מניין השבעה. כלומר, יש להרשות עליית קטן להשלים את מניין הקוראים סדר היום.דעה זו מניחה כי משמעות הלשון 'עולה למנין היא להשלים[את המנין] קאמר'.⁷⁰ הריב"ש ביאר כי המונח 'עולין' הינו: 'להצטרף למנין שבעה, כשיש שם גדולים הקורין, אבל שיהיו כל הקורין קטנים, לא'⁷¹.

בתשובה אחרת, על אותו ענין, כתב: 'דמה שהוא חובה ליום, שאין קורא בספר ההוא אלא  'דמה שהוא חובה ליום, שאין קורא בספר ההוא אלא שלמנין שבעה עולה קטן כשהאחרי' גדולים, אבל כולם קטנים לא'. הוכחה לדבר, הלשון 'הכל עולין למנין שבעה ואפילו אשה ואפילו קטן וכו', ולא קתני ואפילו נשים ואפילו קטנים'⁷². על פי שיטתו, הבחין הר"ן בין הזמן שרק העולה הראשון והאחרון ברכו בתורה, שאזי נשים וקטנים לא קראו באותן העליות, ובין זמננו כי כל העולה לתורה מברך, שגם 'אשה וקטן קורין אפ' ראשון ואחרון. וכיוון דקורין ודאי מברכין'.⁷³ דעת הר"ן הוסברה יפה על ידי הריב"ש:

....מפני שאין הכל בקיאין בקריאת התור' לא הטריחו הצבור להביא שבע' גדולי' היודעי' לקרוא בתורה. וכשהתקינו שיהיו שבעה קורין בתורה, היתה התקנה שהקטן היודע לקרות, יעלה למנין ז' כדי שלא להטריח הצבור להיות כל השבעה גדולים, ואולי לא ימצאום יודעים לקרות. ואפי' אשה התירו            מטעם זה, אם לא מפני כבוד הצבור. ומכל מקום בכלן קנטי' לא התירו⁷⁴. 

4. נראה כי רבנו תם הולך בשיטה זו. כך יש ללמוד ממה שמסר תלמידו, כי אין הקטן עולה לקרוא בספר שני:

      וכת' רבי יעקב מ"כ, דבשבת שקורא המפטי' פרש' חנוכה כגון שלר"ח וחנוכה ופרשיו' ארבע אין רשאי לקרו' בהן קטן, ולהפטי' דזה הכלל כל המחוייב בדבר  מוציא את הרבי' ידי חובתן ואין הקטן מחוייב בדבר.⁷⁵.

ההבחנה בין הספר הראשון לספר השני, תיתכן מתוך ההנחה כי אכן עולה הקטן ו'משלים' את מנין הקוראים רק לאחר שנתקיימה הקריאה בגדול.  מעתה, הואיל ובספר השני קורא אחד בלבד, אין הקטן עולה לקריאה זו⁷⁶. לנכון ציין ר' אברהם הלוי: 'דר"ת נמי אזיל בשטתיה דהר"ן ז"ל, ומוסיף עוד להחמיר שלא יעלה קטן בספר שני, כיוון שאין עולה בו אחר זולתו. דאפשר לומר דהר"ן יקל בזו'⁷⁷. וכן הריב"ש הסמיך דעת ר"ת לדעת הר"ן⁷⁸. לפי זה מובנת היטב שיטת הרשב"ץ, מחד גיסא, נמסר בשמו כי 'קטן עולה בין למנין ז' בין למנין ג'⁷⁹ ומאידך גיסא, הוא פסק כר"ת, כי אין הקטן קורא בספר השני⁸⁰. ברור, איפוא, שהוא נקט שיטת הר"ן והריב"ש כי רק כשיצאו ידי חובת היום בגדול, אזי מצטרף הקטן למנין הקוראים.לכן ביום שיש שני ספרים אין הקטן קורא בספר השני כי 'היא חובת צבור ואין מוציא מי שאינו מחוייב בדבר למי שמחוייב בדבר, כקטן⁸¹. מכאן להבחנה בין קריאת 'סדר היום' ובין קריאת 'חובת היום'. קריאת פרשת השבוע היא 'קריאת סדר היום...[ו] הכל עולין למנין שבע', ואפילו קטן'; ברם, 'קריאת חובת היום' בספר השני אין הקטן עולה, 'דכללא הוא, דכל המחוייב בדבר מוציא את הרבים ידי חובתן, וקטן לאו בר חיובא הוא'⁸². הקריאה בספר השני 'אינה נקראת מפטיר כמו בכל שבת, שאינה אלא מפני כבוד התור', אבל היא חובה, ואומרי' עליה קדיש. וה"ה לכל יום שיש בו ב' ספרים כמו ברגלים ויה"כ⁸³. וזהו ה'צד חמור בקריאת חובת היום, מה שאין בקריאת סדר היום'.⁸⁴ 

5. התוספות: הקטן עולה לקרוא שביעי בלבד, כי 'עולין למנין שבעה, משמע בסוף שבעה'⁸⁵, וכן הבין ר' מאיר מרוטנבורג (כי משמעות הדין היא): 'לשביעי הכל משלימין'.⁸⁶ באותה לשון גם נקבע דין זה בהגהות מיימוניות⁸⁷. וזו דעת הרי"ד כי 'קטן קורא בתורה.. דווקא להשלים לשבעה קאמ'⁸⁸ וכן נמסר מפי האר"י: 'אבל הגרוע מכולם הוא הז'... וזהו טעם מ"ש בגמרא הכל עולין למנין ז', אפילו אשה ועבד וקטן, וכמו שנזכר בדברי הפוסקים, וטעמו של דבר מפורש עם האמור, כי הז' גרוע מכולם'⁸⁹.

      יש להעיר שר' אברהם הלוי סבור כי 'שביעי' אינו על פי הסדר אלא מי שמשלים מנין הקוראים: 'דמאחר דמצוה לשמוע כל קריאת התורה... ישבינן ליה לאחריהם להיות במקומו של שביעי'⁹⁰. נראה, כי גם הוא מודה שמשמעות 'שביעי' היינו על הסדר, אחר עליית שישי. ברם הוא נזקק להסביר הדברים לא כפשוטם כדי להתאים דעת האר"י עם הנוהג להעלות קטן לתורה.⁹¹  

6. דעת בעל הרוקח: הקטן עולה לקרוא בתורה כ'סניף' בלבד. ואלה דבריו:

ירושלמי: 'אר' יוחנן קטן לספר עושין אותו סניף'.⁹²... נראה לקרוא בתורה  לז' כדמשמע בפרק הקורא את המגילה עומד. אבל לג' אין מצטרפין דמפסיד⁹³ ואינו עולה.וכן השיב רבנ' נתן שעשה הערוך.⁹⁴

דעת מרן היא כי בעל הרוקח נוקט שאין לצרף את הקטן למניין העולים, לכן ביאר מרן כי עליית הקטן כ'סניף', היינו שמותר לו לעלות לתורה, אבלאין לצרפו למספר העולים:

'מש"ה לא התיר שיעלו ביום שאין קורין אלא ג', משום דאין מוסיפין עליהם'⁹⁵. תן דעתך שמרן סבר 'לז' היינו 'לשבעה', לכן הוזקק לבאר כי בעל הרוקח הביא את תשובת ר' נתן ללמדנו כי גם ביום שיש שבעה עולים, הקטן 'אינו עולה אלא אחרי שקראו ג'⁹⁶. אולם, נראה כי 'לז' היינו 'לזביעי', וכדעת הפוסקים הנ"ל.  

הרוקח הבין כי 'סניף' פירושו ''קצה האחרון'; כלומר: השביעי, וכסברת התוספות ופוסקים אחרים. לפי ביאור זה, תשובת ר' נתן שאין קטן עולה למניין שלושה באה: שמא תצא בעקבות ר' שמחה כי למניין שבעה 'לאו דווקא, והוא הדין למנין שלושה',⁹⁷ שהרי סוף סוף הוא מסיים את הקריאה, לכן באה תשובת ר' נתן כי בימים שעולים שלושה, אין מצטרף הקטן עמהם. על פי זה ברורה הגירסה שבספרים 'דמפסיד ואינו עולה' (ולא כגירסת מרן: 'דמפסיק ואינו עולה');⁹⁸ כלומר, בזמן שיש שלושה עולים בלבד מפסיד הקטן זכותו להשלים ולסיים קריאת התורה. דעה זו זהה עם מה שהביא ר' ישעיה די טראני 'דדוקא לענין שבעה דנפישי גברי עולה הקטן,  אבל שלושה וארבעה לא'⁹⁹. מגמת בעל הרוקח להכריע על פי הירושלמי כדעה זו, דהיינו שביעי דווקא, שלא כבבלי (שניתן לפרש 'למניין שבעה' על כל עלייה שירצו).

      דרך אגב, מתוך סברת הרוקח ש'סניף' הכוונה לעליית שביעי, ניתן להבין מדוע הבדילו הפוסקים בין עליית שביעי לשאר עליות: 'שביעי' היא 'סניף' גרידא, וכדביר האר"י: ש'הגרוע מכולם הוא הז'¹⁰⁰. דבר זה מובן יפה לדעת האומר כי המפטיר עולה למניין שבעה. מעתה נמצא כי 'השביעי' אינו אלא קורא מיותר ו'סניף' בעלמא. דעתו של בעל הרוקח ש'קטן לספר עושין אותו סניף', היינו לענין קריאת התורה, נמצאת באור זרוע¹⁰¹, הגהות מיימוניות¹⁰² ועוד¹⁰³. ברם, פירוש זה קשה לקבלו מכמה טעמים: חז"ל לא השתמשו במונח 'סניף' לענין ספר תורה, אלא לברכת המזון בלבד¹⁰⁴. זאת ועוד, הדיון כולו, בירושלמי שם, הינו הצטרפות הקטן לזימון¹⁰⁵. במשא ומתן שם, הובאה ברייתא האומרת: 'קטן וספר תורה עושין אותו סניף'. לכאורה, ניתן לפרש כי מותר לצרף קטן לזימון רק במקרה שהוא אוחז (או נמצא אצל) ספר תורה! על זה השיבו, 'אמר רבי יודן¹⁰⁶: כיני מתניתא' יש לבאר או להגיה ברייתא זו: 'קטן לספר תורה עושין אותו סניף'¹⁰⁷.

כלומר קטן שיודע לקרוא ולעלות לתורה אזי מצטרף הוא לזימון¹⁰⁸. נוסף לזה, לפי פירושו של הרוקח עלינו לסרס את המשפט, כאילו נאמר: 'קטן עושין אותו סניף לספר תורה'. ברור, כי גם הרוקח עצמו הרגיש בחולשת  'ראיה' זו, שהרי כתב 'נראה'. לבסוף, ראוי לשים לב כי הוא הביא דין זה בהלכות זימון¹⁰⁹, ולא בהלכות ספר תורה¹¹⁰.

ד. קריאת התורה בצבור ועליית הקטן

דעת הגאונים והראשונים, כי דין קטן בקריאת התורה כגדול ממש, עומדת על מקורות חז"ל שלא הבחינו בין קטן לגדול בנושא זה. הראשונים שהגבילו זכות הקטן, נזקקו להוציא את הדברים מפשוטם ולפרשם בדרך שאינה הולמת משמעות המקורות עצמם.

למשל, הם פירשו כי 'עולה למניין' היינו 'להשלים' את המניין; ובצדק טען מרן: 'וגרסא דידן, הכל עולין למנין ז''.¹¹¹ ועוד פירשו כי 'שבעה' היינו 'שביעי'¹¹².

 

וכן שיש להבדיל בין עליות מסויימות שלהן רשות לקטן לעלות, ובין עליות אחרות, שרק הגדול עולה¹¹³. כדי להחלץ מטענת האומר 'דאם לא היה יכול [הקטן] לקרות [בעליות מסויימות] לא הווה משתמיט שום אמורא לפרש, 'הוצרך הריב"ש להשיב: 'ועוד שלא בארו האמוראים כל מה שעתיד להתחדש, ומקום הניחו לנו'¹¹⁴. תשובה זו סותרת אחד העיקרים שבחשיבה ההלכתית של רבני ספרד הקדמונים, ובכללם ר' יוסף אבן מיגאש, שלא יתכן להכניס חילוקים בדברי חז"ל שאינם מפורשים במקורות התנאים והאמוראים. וכך נימק ר' יוסף אבן מיגאש סברה שאמר לתלמידים וחזר בו:

ומה שהכריחני לחזור מאותה סברא הוא, לפי שאמרתי שמה שלא חילק אותו התלמוד אין לנו לחלק אותו, אלא נקח אותו בהחלט כמו שבא מוחלט בתלמוד. שאם היה חלוק זה אמיתי, וראוי לחלק אותו, לא לישתמיט חד תנא או חד אמורא או חד מרבוותא [כלומר הגאונים] לזכור זה החילוק או לרמוז אותו. בפרט הרב שהיה רבי ומארי [הרי"ף ז"ל]…¹¹⁵.

סטייה זו של הפוסקים על שום מה? נראה כי הם באו למידה זו מתוך הנחה שהוצעה לראשונה על פי הראב"ן. באחת מתשובותיו, כשעמד על התפקיד של אמירת 'ברכו' לפני קריאת התורה, כתב:

      לפי שהוא מוציא את הציבור ידי חובתן ואומר להם: תסכימו לקריאתי ולברכתי ותברכוהו עמי. והם עונין ומברכין ויוצאין ידי חובתן.¹¹⁶

      מעתה כיצד מוציא הקטן אחרים ידי חובת קריאת התורה והלוא 'כל מי שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתם'. 'ואני מתמיה' – כתב מוהר"י מברונא – מ"ש תפלה מקריאת התורה בצבור, שהקטן קורא בתורה ועולה למנין ז', ועוד מ"ש קריאת התורה מקריאת המגילה דתנן הכל כשרים לקרות את המגילה חוץ מחש"ו.¹¹⁷ כיוצא בזה הקשה ר' אברהם הלוי:

שבתי וראיתי שעדיין צריכין אנו למודעי, דמאחר דמצווה לשמוע כל קריאת פשרה בצבור א"כ צריך לשומעה כולה מפי גדול, ומה טעם הקילו בקטן שעולה למנין שבעה, וכן נמי עבד כנעני. והרי קריאה זו שקרא הקטן והעבד כמאן דליתיה דמיא, ולא יצאו הציבור מקרית כל הפרשה. איברא ששערי תשובה בזה ננעלו, ולא מצאתי ליישב דבר זה רק על דרך הקבל'.¹¹⁸

הראשונים שהבחינו בין שלוש עליות הראשונות לבין העליות האחרונות, וכן אלה שביקשו כי לכל הפחות תתקיים עלייה אחת בגדול, לא אמרו זאת אלא כדי להיחלץ מהקושי הנ"ל.

ואלה דברי הרשב"ץ, בהבחינו בין קריאת 'חובת היום' לקריאת 'סדר היום':

… וקטן נמי עול' למנין ז', הכא להוציא הצבור ידי חובתן, דחובת היום, לא אפשר בקטן… ומשום הכי הקלו בקטן, וכן נמי לעלות למנין ז' הקלו בה. אפילו אשה ועבד וקטן דלאו בני חיובא, משום שהצבור כבר יצאו ידי חובתן בקריא' השאר, שאין קריאת ז' אלא לכבוד היום, דכל דטפי מילתא מחבריה טפו לי' גברא יתירא,¹¹⁹ וכיון דמשום כבוד היום הוא הקלו בו בקטן, אבל בקריאת חובת היום ומה שהיא תקנה קבועה, כגון ארבע פרשיות וחנוכה ומוספי ראשי חדשים ורגלים, א"א כלל ע"י קטן, דכיון שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן.¹²⁰

ברם, עלינו לברר: כלום 'חובה' לשמוע קריאת התורה, וזקוקים הצבור לקורא שיוציאם 'ידי חובתם' כשליח צבור הפורס על השמע או הקורא את המגילה? בספרות חז"ל אין לכך זכר. לדעת הרמב"ם קריאת התורה ברבים היא 'כדי שלא ישהו שלשה ימים בלא שמיעת התורה'¹²¹. נראה שיש להבחין בין דין 'שמיעת התורה' לדין 'שמיעת קריאת השמע או המגלה'. בשמע ובמגילה עיקר החיוב המוטל על היחיד הוא 'לקרוא', אלא שהוא יוצא על ידי השמיעה מפי השליח צבור מטעם 'שומע כעונה'¹²². אומנם, בקריאת שמע, דייק הרמב"ם כי המצוה היא 'לקרות קריאת השמע'.¹²³ כמו כן בתפילה, ה'שליח צבור מוציא את הרבים ידי חובתן. כיצד בשעה שהוא מתפלל והם שומעין ועונין אמן… הרי הן כמתפללים'¹²⁴. הוא הדין בקריאת המגילה, הכל 'חייבים בקריאתה'¹²⁵. לכן תקנו לברך 'על מקרא מגלה'¹²⁶, אלא ש'אחד הקורא ואחד השומע מן הקורא יצא… והוא שישמע מפי מי שהוא חייב בקריאתה¹²⁷. אולם, בקריאת התורה השמיעה אינה אמצעי גרידא לקיים חיוב 'קריאה', אלא היא היא המטרה של התקנה: 'משה רבינו תיקן שיהיו קורין בתורה ברבים… כדי שלא ישהו שלושה ימים בלא שמיעת התורה'¹²⁸.

הבחנה זו מתבארת יפה מתוך דברי ר' יהונתן הכהן מלוניל שכתב:

'קטן קורא בתורה', לפי שקריאת התורה אינה אלא להשמיע לצבור, ומה לי בין השמעת גדול לקטן. 'אבל אינו פורס וכו' [על שמע],' דהא אינו מחוייב בדבר, ואינו מוציא רבים ידי חובתן.¹²⁹

וכן ביאר המאירי:

'קטן קורא בתורה',  שאין הכוונה אלא להשמיע לעם, ואין זו מצווה גמורה כשאר מצוות, שנ אמר בה 'כל שאינו מחוייב וכו''¹³⁰.

והיא היא שטת ר"ת שבכתב בתשובה:

והא דסלקי קטן ועבד ואשה, אע"ג דליתנהו בתלמוד תורה, למנין שבעה משום  דס"ת לשמיעה קאי, וברכתו אינה לבטלה. דלא  מברכין אקב"ו על התורה, אלא אשר בחר בנו ונתן לנו את התורה¹³¹.

אחריו נמשך הרא"ש¹³². וכן כתב ר' יוסף חבובא: 'קטן קורא בתורה', לפי שקריאת התורה אינו אלא להשמיע לצבור, ומה לי גדול ומה לי קטן¹³³ ר' ישראל מברונא, אחרי שהביא דברי הרא"ש העיר:

ומכל מקום קש' לי מ"ש ממקרא מגלה לפי תירוץ שלו [הרא"ש] שהוא ר"ת. ואולי במגלה חייבים בקריאה גמורה, שנאמר נקראים ונעשים. ולהכי מברכים על מקרא מגלה ולא על שמיעת מגלה. ותנן: הכל חייבים לקרוא המגלה¹³⁴.

      אכן, קריאת התורה לא הוכנסה למניין המצוות. ר' אליהו הלוי, אחד מגדולי הפוסקים בדורם של ר' אליהו מזרחי ור' יעקב בירב, כתב:

אע"פ שבקריאת התור' מוציא אחרים לא דמי לחובת המצוות, שהרי מי שלא שמע קריאת התור' לא עבר, שזה תקנת עזרא כדי שלא יהיו ישראל בלתי תורה. ואפ' מצווה מדברי סופרים איננה¹³⁵.

יש הבדל יסודי בין ברכת התורה לברכת המגילה. בקריאת המגילה ובקיום מצוות אחרות הברכה 'היא מפני שהיא רוצה לעשות מצווה,  אבל ברכת התורה המברך בתורה, לענין קריאתו הוא מברך', כלומר, בגדר ברכת ההודאות היא¹³⁶.. הואיל וקריאת התורה אינה בגדר קיום מצוה, לא שייך בה העיקרון 'שומע כעונה'. וזה לשונו של ר' אליהו הלוי:

"שאם אמרו שהשומע וכוון לבו יצא באותה שמיעה' היינו בק"ש והלל וקדושה וקדיש,  דשמיעתו הויא כאילו ענה עם הציבור, ויוציא באות' שמיע'.' מה שאינו כן בקריאת התורה:

ואם תאמר הוי שומע כעונה, ומברך על השמיעה, אם כן כל הקהל חייבים לברך  שכולם שומע' כמוהו. ואם תמצא לומר שכיוון שעונים אמן הוו כמברך… א"כ יצא מזה שמי שבא בב"ה ומצא שקורין בתורה ולא היה שם בשעת   ברכה שחייב לברך קודם שישמע, שצריך עובר לעשייתו. ואלה הם דברי הבאי ומילי ממוליאתא, שכיוון שהשומע קריאת התורה, הוי כקורא,

 

אם לא יברך הוי קורא בתורה בלא ברכה. וקרינן עליה… על עזבם את תורתי¹³⁷.                                                                 

      נראה, שהדברים מגיעים להבחנה יסודית בין חיובים המוטלים על היחיד,  כקריאת המגילה ונטילת ידים, שהוכנסו במנין המצוות דרבנן, לבין קריאת התורה שאינה מוטלת על היחיד, אלא על הצבור בלבד¹³⁸. החיובים הראשונים חלים מהצבור (כאמירת קדיש וקדושה), לכן שלא בצבור אין חובה זו חלה על היחיד¹³⁹ העובדה שמי שתורתו אומנותו 'מותרלו לעסוק בתלמוד תורה בשעה שהקורא קורא בתורה' וכן מותר לצאת בין עליה לעליה¹⁴⁰ מראה בעליל שאין חיוב מוחלט ל'שמוע' את הקריאה, וכן נמסר בשם 'קצת משכילים':

דאין להקפיד ולהחמיר בזה כלל, שהרי מי שתורתו אומנותו, כרב ששת, אין חובה עליו לשמוע קריאת התורה. וכן מי שהתחיל כבר לקרות קוד' הוצאת ס"ת, ושאר גווני קולות שהקלו בענין. וא"כ אין להחמיר בענין קריאה זו¹⁴¹.

וכך דייק ברמב"ם: חובה שיהיו 'קורים בתורה ברבים… כדי שלא ישהו… בלי שמיעת התורה'¹⁴². וכן סיכם להלכה ר' יוסף חזן:

 

      הן אמת דאכתי יש לחקור איך התירו לצאת בין גברא לגברא, נהי דלית מניע' כבוד התורה, מי פטרו מתקנ' נביאים לקרוא הסדר בשבת ויו"ט. . כי ע"כ נ"ל דלא היה תקנ' נביאים לכל יחיד ויחיד שיקרא או ישמע קריא' ס"ת בשבת ויו"ט, אלא שיקראנו בשבת ויו"ט בציבור סדרו של יום. וכל שקראו בצי' סדרו של יום, אף אם היחידים לא שמעו, נתקיים תקנתם.¹⁴³

      זאת ועוד, מעיקר הדין אין חיוב להשמיע פרשה מסויימת, אלא עשרים ואחד פסוקים בלבד. קריאת כל הסדר הוא מטעם מנהג. וכן העלה ר' חסדאי הכהן פרחייא:

הרי שנראה מבואר שעיקר התקנה ש[ה]תקינו הנביאים לקרוא ז' עולים בתורה, אין חייבים לקרוא טפי מכ"א פסוקים, כמ"ש התוס' ז"ל, אלא שהדורות הבאים אחריהם הנהיגו קצתם להשלים פ' אחת בכל שבת ושבת.

 

וקצתם הנה[י]גו לקרוא סדר א' בג' שבתות. וכמו שאמרו בגמ' פ' בני העיר, דברי מערבא מסקי לאוריתא בתלת שני. ופי' רש"י שמסיימים ה' חומשי פעם אחת לג' שנים, ולא כמו שאנו עושים עכ"ל¹⁴⁴.

וכך כתבו עוד כמה פוסקים¹⁴⁵.

       ברור, איפוא, כי מה שנאמר 'דמצוה לשמוע כל קריאת פרשה בציבור, א"כ צריך לשומעה כולה מפי גדול'¹⁴⁶, מבוסס על הנחה שאין לה יסוד. כמו כן, אין כל יסוד לדעה שהקטן אינו רשאי לקרוא את התורה לאחרים 'דכיון שהם חייבים בקריאה זו וקורא קטן, מן הדין נר' שאינו מוציא י"ח¹⁴⁷. אין צורך לסתור טענה זו על פי דעת הפוסקים כי קטן שהגיע לחינוך מוציא אחרים במצווה שהיא דרבנן¹⁴⁸, שהרי קריאת התורה אינה בגדר 'חובה' שהצבור 'מקיימה' על ידי שליח ה'מחוייב בדבר'.

 

מעתה פסק הקובע, כי 'אין רשאים לשי' [צ"ל: לצי'] להיות מקרא לקטן אפ' באקראי בעלמ' כל שלא הגיע לי"ג שנים לשמות ויביא ב' שערות'¹⁴⁹, לא על דברי חז"ל במובנם הנכון הוא מושתת.

 

נראה שהנטייה למנוע קטן מלעלות לתורה מושפעת מהדעה כי אכן 'גנאי' הוא לציבור.

שומע אתה זאת מדברי ר' אברהם הלוי שהתריע על מנהגם של כמה בתי כנסת להעמיד קטן לקרוא בתורה במקום ש"צ: 'איברא דלהידור מצווה פשיטא דלאו יאות עבדי שצריך להתנאות במצוות', 'וכפי זה מן הראוי הוא שאעפ"י שיהיה עולה בדין שיכול הקטן להוציא את הרבים ידי חובתן בקריאתו, מכל מקום אין נכון לעשות כן להשמיע התורה לציבור מפי קטן, וראוי לעשות מעשה זה על ידי היותר גדול ומכובד שבציבור'; 'ואיככה אוכל וראיתי שיעמידו הקהל נער מנוער מן המצוות, ולא יחושו לכבוד שמיםויניחו כתר תורה בקרן זוית'; 'אכן להעמידו בשביל שקולו ערב ונעים הא ודאי עקא היא ועל זאת ידוו הדווים: אוי לדור שכך עלתה בימיו'; מדברים אלה נמצינו למדין שהמעמידין קטן להשמיע להם התורה הם מזלזלים בכבוד שמים ואפקרותא הווי' ; ותו אשכחן דעכ"פ לא פלטי להו מידי לטותא.'¹⁵⁰ דברים דומים נשמעים גם מפי חתנו ר' ישועה שבאבו דידיע זין: 'דגם כשיקרא קטן יחידי בס"ת לבדו, גנאי גדול הוא לציבור'; 'שודאי אית ביה חשש בזיון לת"ת שלא קרא בו אלא קטן, וגנאי לקונו ולציבור'¹⁵¹.

דעה זו אינה ברוח חז"ל שאמרו כי העולם כולו מתקיים בהבל פיהם של תינוקות של בין רבן.¹⁵² והלוא העידו חכמים כי קראו בהיותם קטנים את המגילה 'למעלה' מרביטרפון ורבי יהודה ולא ראו 'גנאי' בדבר¹⁵³. השקפה זו דחה החיד"א בשתי ידיים:

ומה שהוסיף מטעם גנאי, הוא מחדש דבר מעתה, לא שערוהו הראשוני', ומכל דברי הפוסקים מוכח דלא ס"ל הא דגנאי לס"ת שיעלה קטן כמו שחשב הוא ז"ל¹⁵⁴.

הסברה 'גנאי' לציבור כשהקטן עולה לתורה נראה שהיא צמודה למה שנמסר בשם ר"ת שקטן אינו עולה לקרוא ולהפטיר בספר התורה השני שבחנוכה, ארעה פרשיות וראש חודש. ר' אברהם הירחי, מוסר שמועה זו, כותב שיסודו של דבר ב'כלל: כל המחוייב בדבר מוציא את הרב' ידי חובתן ואין הקטן מחוייב בדבר'¹⁵⁵. נימוק זה אינו הולם מה שכתב ר"ת עצמו, כי עיקרון זה אינו שייך לקריאת התורה¹⁵⁶. ברור, איפוא, כי הנימוק הנ"ל אינו נובע מר"ת אלא מתלמידו ר' אברהם הירחי שנימק הוראת רבו על פי דעתו וזוהי לשונו של ר"ת: 'דפרש' חובה אין לקרות בה קטן'¹⁵⁷. נראה, כי תלמידו נמשך אחרי תיבת 'חובה' ופירש מה שפירש. אמנם, ההוראה עצמה עולה יפה עם מה שהבחין ר"ת בין הפטרות ראש חודש, שקלים, ושבת שמפורשים אצל חז"ל, להפטרות ימים טובים: 'דהני מיתנא תנן, אבל מוספי הרגלים שבפנחס לא מיתנן כלל'.¹⁵⁸ אחריו יצא ר' ישעיה די טראני שהבדיל בין קריאת המוספים ובין קריאת חובת היום:

ורחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב, שקריאת המוספים אינה חובה, שהרי אינה נזכרת לא במשנה ולא בתוספתא ולא בתלמוד. שקריאת כל המועדות היא מבוארת במשנה ובברייתא ובגמרא... וקריאת המוספין אינה נזכרת שם כלל בשום מקום, לא בבלי ולא בירושלמי. ונראה לי שאינו אלא תקון הגאונים ראשי הישיבו' זכרונם לברכה שתקנו שיקר' במוספין כדי לגורסה שליח צבור ויאמר אותם בתוך התפילה¹⁵⁹. ומפני שאינן חובה לא נתנו אותם לא' מחמישה שהן באים חובה ליום...¹⁶⁰.

אולם ההבחנה הזאת לא תתכן לאור התוספתא שבידינו הקובעת: 'ומפטירין בעשור שבחומש הפקודים'¹⁶¹. ר' דוד פארדו העיר לנכון שכאן מדובר 'על קריאת ספר שני, שהוא, שהוא המפטיר….דה"ה בכל מועד שהמפטיר קורא בקורבן היום שבחומש הפקודים'¹⁶²

באשר להוראת ר"ת נהרו אחריה הריב"ש¹⁶³, הרשביץ¹⁶⁴, הרשב"ש¹⁶⁵ ועוד הרבה מן האחרונים שנשאו ונתנו בהוראה זו.¹⁶⁶ אולם, נראה כי הוראה זו לא התפשטה בכל קהילות ספרד ואשכנז. בכ"י עתיק של ספר המנהיג, אחרי ההוראה הנ"ל, נמצאת תוספת הבאה:

...והרב משה נ"ע כתב שאפי' קטן היודע לקרות שעולה למנין¹⁶⁷ וכן עמא דבר בקריאת חובה למועדים ולראש חודש בשבת ולד' פרשיות¹⁶⁸.

      נוהג זה נפוץ היה בקהילות ספרד ואשכנז. באשר לספרד, כן יש לשמוע ממה שנשאל הריב"ש 'אם המפטיר הקורא בתורה שהוא חובת היום... צריך שיהיה גדול'. ואחרי שהביא הוראה שבספר המנהיג הנ"ל, ציין:

אבל באלו הארצות אינם מדקדקי' בזה, ואינם שומעין למי שירצה לשנות מנהגם. ואפשר שמפני שנהגו למכור ההפטרה למי שמעלה בה בדמים, והם קונים אותה בעד קטניהם להרגילם. ואם לא יתכבדו בהפטרות המועדי' לא יתנו בה פרוטה. לזה לא ישנו מנהגם בשום פנים.  וכל המשנה ידו על התחתונ', כי כולם יקומו כנגדו¹⁶⁹.

      מרן סמך על ידו על המנהג שהוזכר בשו"ת הריב"ש בתשובה אחרת, שגדול קורא בספר השני והקטן הוא המפטיר, וכתב: 'ואנו לא ראינו מי שנהג כדברי הריב"ש אלא כמנהג אותם מקומות שכתב השואל. וגם הוא ז"ל [הריב"ש] כתב בתשובה שלא רצו לשמוע לו'¹⁷⁰. רצה ללמדנו שאפילו מנהג כזה מותר, שהרי צריך המפטיר לקרוא בתורה, וכאן אחד קורא ואחד מפטיר, וכ"ש כשהקטן עצמו קורא ומפטיר! ראיה לזה כי מרן בדברו על התשובה שלפניו (סי' שכו) הזכיר תלונת הריב"ש בתשובה הנ"ל (סי' לה) 'שלא רצו לשמוע לו' (ואינם שומעין למי שירצה לשנות מנהגם'); ובתשובה הנ"ל (סי' לה) רק הוזכר המנהג שהקטן קורא בספר שני ומפטיר. והנה מרן סתם ונקט לשון הטור: 'קטן יכול להפטיר' בלי שום חילוק או תנאי. על המנהג שהציע הריב"ש, כתב ר' חיים בנבנשת: 'מצאתי המנהג כדברי הריב"ש ז"ל ולא ישר בעיני, ומנעתיו והנהגתי שקטן יקרא בפ' המוספי' ויפטיר [=מרן] זולת בפ' זכור...'¹⁷¹.

על קריאת הקטן בפרשת המוספין, כתב ר' יעקב אלגזי ב'ירושלים תוב"ב, שבבית הכנסת הגדול שאני מתפלל בו נוהגים כפסק מרן ז"ל ומעלין אפ' קטן לפי' המוספין.¹⁷²

כיוצא בזה העיד ר' שמואל הלוי, שליח מצפת באיטליה: 'שזה נוהגים בשלשה ארצות של ארץ ישראל תוב"ב, לקרא מפטיר בפרשת הנז' [המוספין], ואביו קונה לו מצוה זו לחנכו במצות. ומה ספק יש בזה שדין פשוט הוא...'¹⁷³.

נראה שגם באשכנז לא מנעו את הקטן להפטיר בחובת היום ובהפרשת המוספין. כך אנו שומעים ממה שכתב המרדכי כי 'מנהגנו שקטן קורא במוסף, דהא קטן עולה למנין ז' ו"ש שקורא לפ' המוספין¹⁷⁴. נראה שגם הרא"ש נוקט בדעה זו¹⁷⁵. וזהו מה שפסק רמ"א כי הקטן מפטיר אפילו בארבע פרשיות¹⁷⁶. מן הראוי להביא כאן דברי החיד"א על אלה שביקשו להוציא את הדברים מפשוטם, ולמנוע קטן מלהפטיר בכל פרשה: 'הגם כי אין ראיה חותכת מדברי המרדכי, נראין הדברים, והאמת יורה דרכו, שמנהגם שקטן קורא בחובת היום, ואף בד' פרשיות וכדמוכח מדברי הרא"ש.¹⁷⁷ 

כללו של דבר: 

א. דעת הפוסקים לצמצם זכות הקטן לעלות לתורה מקורה בהנחה כי 'מצוה' לקרוא בתורה, כמקרא מגלה או קריאת שמע, ולכן לא יתכן שהקטן יוציא אחרים ידי חובה זו. להנחה זו אין סמוכים בדברי חז"ל ועומדת בסתירה למה שפירשו גדולי הראשונים והאחרונים. כדי להחלץ מדברי חז"ל שסתמו וקבעו כי 'הקטן קורא בתורה' וכי הוא 'עולה למנין שבעה', באו בחילוקים שמטרתם להבחין בין עליה לעליה. חילוקים אלה נטולים כל משמעות לאור

 

           מקורות חז"ל, הגאונים וגדולי הראשונים והפוסקים. ובצדק שאל מהרימ"ט: 'דמה הפרש יש בין ז' לו',? ומסיים: 'דבכל השבעה קטן עולה במניינם¹⁷⁸. וכך נגו בכמה קהילות להעלות קטן אפילו למניין שלושה, כמו שהעיד ר' שמואל ויטאל ז"ל: 'וכן ראיתי גדולים שעשו מעשה בדורי זה, וכן נהגתי אני אחריהם"¹⁷⁹. וכשעליתי לביקור בארץ ישראל בשנת תשל"ג, הייתי רגיל להתפלל מנחת שבת בבית הכנסת של מו"ר כה"ר יוסף מישאש ז"ל, וכמה פעמים הזמינו את בני אברהם יצ"ו, שהיה אז כבן שבע, לעליית לוי, והיה עולה לתורה וקורא בעצמו, והרב ז"ל היה מברך אותו כיד ה' הטובה עליו¹⁸⁰. 

ב. ר' יעקב אלגאזי סיכם דעתו בדין קטן לעליית מפטיר בפרשת המוספין:

ומר"ן הב"י ז"ל שם חלק עליו [הריב"ש] וכתב: אנו לא ראינו מי שנהג כדברי הריב"ש... והביא שם כמה סברו' דרבוותא דס"ל דקטן עולה בפ' המוספין להפטיר ע"ש. וכן כתב הלכה למעשה בשלחנו הטהור סי' רפד ס"ד. ולענין הלכה אנן בתר מרן ז"ל גרירן בין להקל בין להחמיר¹⁸¹.

כידוע, דעתם של גדולי הפוסקים, ביניהם הרא"ש ורמ"א, כי הקטן מפטיר גם בפרשת זכור¹⁸². דעה זו משקפת את המובן המקורי של קריאת התורה, שהיא ל'השמיע' לצבור ולא ל'הוציא אותם ידי חובת קריאה'.

 

ג. החומרא שהחמירו האחרונים, שקטן לא יהיה ש"צ המקרא, הושתתה על ההנחה כי אכן קריאת התורה 'חובה' ממש, ולכן אין ביד הקטן להוציא את הצבור ידי חובתם. ברם, נראה שגם הפוסקים המחמירים היו מסכימים כי בדורנו זה חומרה זו מביאה לידי קולה.

אדרבה, ראוי לעודד את הנערים לקרוא את הפרשה בתוך קהל ועדה ולמנוע בכך את ריחוקם ממסורת ישראל.